<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין האבלות</h1>
<h2>דף מט.</h2>
והני שבעה יומי דאבילות אמרי רבוואתא ז"ל דיום ראשון דאורייתא ושאר יומי דרבנן, וכן כתוב בהלכות רבינו ז"ל דהכין אסכימו רבנן דאבילות יום ראשון דהוא יום מיתה וקבורה דאורייתא הוא, דכתיב ואכלתי חטאת היום וכתיב ואחריתה כיום מר, וכן כתוב בהלכות גדולות ובפסוקות, למדו הגאונים אבילות יום ראשון מאנינות, דאמרינן בפרק טבול יום (זבחים צ"ט ב') לענין אנינות מת לו מת בארבעה עשר יום מיתה דאורייתא תופס לילו דרבנן, מת לו מת בשלשה עשר וקברו בארבעה עשר יום קבורה דרבנן לא תפיס לילו מדרבנן, והתם (שם ק' ב') נמי מקשינן עד מתי מתאוננין עליו והולכין כל אותו היום רבי אומר כל זמן שלא נקבר הא נקבר אישתרי ליה מי איכא דלית ליה ואחריתה כיום מר.
וחכמי הצרפתים ז"ל השיבו אם כן היאך אמרו הלכה כדברי המיקל באבל והלא בשל תורה הלך אחר המחמיר, וכל שכן ביחיד מיקל ורבים מחמירין שהיה להם לעשות כדברי הרבים. ועוד השיבו מדאמרינן לגבי ספקות (שבת קל"ו א') רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי, ואיתמר עלה לענין אבילות בריה דרב יוסף איתליד ליה ינוקא שכיב בגו תלתין יתיב קא מתאבל עליה א"ל אבוה צורניתא קא בעית למיכל אמר ליה קים לי בגויה שכלו לו חדשיו, אלמא אפילו נולד לספק חדשים שלמים אינו מתאבל ואע"פ שרוב הנשים מעברות ויולדות ומיעוט מפילות, וכי היכן מצינו שלא נחוש לרוב להחמיר בשל תורה ונלך אחר המיעוט להקל, ובולד זה מצינו שאמרו מת בתוך שלשים יום אם אשת כהן היא אינה חולצת וסמכינן עלה למימר ולד מעליא הוא, ואע"פ כן לענין אבילות הלכו בו להקל ואין נוהגין בו אפילו יום ראשון, למדנו שתולין להקל בדבר שאין לו עיקר בתורה. ולענין מת ביום שלשים נמי איתמר בפרק יש בכור לנחלה (בכורות מ"ט א') אמר רב אסי הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דמי דהוא יום תשעה ועשרים, ואינו נוהג עליו אבילות דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, ואע"ג דספקא הוי דתנן ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן אפילו הכי לענין אבילות לקולא. ועוד שהרי כל הדברים הנוהגין באבל מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבאנו לדברי יחזקאל בן בוזי ולמדנו חוץ מקריעה שסמכוה לדברי תורה, ולפיכך אמרו (מו"ק כ"ו ב') אבילות לחוד וקריעה לחוד, אבילות הלכה כדברי המיקל, בקריעה כדברי הרבים. וכל זה סעד וסמך שאבילות מדברי סופרים הוא. וכן הא דאמרינן בראש פרק מי שהפך (מ"ק י"א א') רב אשי אמר לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא ימי אבלו דמדרבנן הוא ושרי אלא אפילו בחולו של מועד דאיסור מלאכה מדאורייתא הוא במקום פסידא שרו רבנן, ההוא נמי כפשטה הכי משמע דכולהו שבעה דאבלות דרבנן הוו, וכשם שאיסור מלאכה דרבנן כך כל שמנו חכמים באבל דרבנן, לא מצינו חומר בזה מזה. ואם תאמר דלשאר הימים נצרכה, אינו במשמע, דהוה ליה למיתני מועד ואבל ויהא יום ראשון בכלל.
ואני תמה היאך למדו הגאונים אבלות מדין אנינות, והלא זמנו של זה לא זמנו של זה, מתו מוטל לפניו אונן דבר תורה וזה עיקר אנינות, ובאותו זמן אינו מתאבל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, נקבר מתאבל עליו, והיאך תלו הגאונים ז"ל עצמן בזה שכתוב ואחריתה כיום מר לענין אבלות, הרי שמת ביום ראשון ונקבר ביום שני הרי כאן אנינות דבר תורה ואחריתה כיום מר, ואין כאן אבילות כלל אלא מדבריהם. והיאך נלמוד זה מזה, אלא שמע מינה שאין מרירות של ואחריתה כיום מר אלא בלב. ועוד קשה לי אי אבילות דבר תורה היאך אמרו באבל שיצא לדרך נועל נכנס לעיר חולץ, מי איכא בדאורייתא קולא כי האי גוונא.
ומיהו בודאי מצינו סעד לדברי הגאונים ז"ל מזו שאמרו (מ"ק י"ד ב') אבל אינו נוהג אבלותו ברגל דכתיב ושמחת בחגך אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ואי אבילות דהשתא הוא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים, אלמא שייכא עשה באבילות. אלא שרבותינו הצרפתים ז"ל מפרשי דהאי עשה לאו דוקא אלא עשה דדבריהם נמי עשה קרו ליה, לומר שאע"פ שחכמים עושין חיזוק לדבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם במקום עשה, בכאן לא החמירו עליו, דאתי דרבים ודחי דיחיד. ושנינו לענין שופר של ר"ה (ר"ה ל"ב ב') אין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום ל"ת, ואיתמר עלה מאי טעמא שבתון עשה הוא והוה ליה יו"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, ודבר שהוא משום שבות מאי עשה ומאי לא תעשה איכא, אלא עשו מלאכות של דבריהם כשל תורה שלא לדחות, אף כאן אלמלא שזה מצוה של רבים וזה מצוה של יחיד היו מעמידין דבריהם במקום עשה, והיו מנהיגין אבילות ברגל במלאכה ובנעילת הסנדל ובשאלת שלום וכל שהוא משום שב ואל תעשה. תדע שהרי לענין אנינות לא אתי עשה דושמחת בחגך ודחי אנינות, שהרי לדברי האומר אנינות לילה דאורייתא אונן אינו טובל ואוכל פסחו לערב, והתם (זבחים צ"ט ב') אמר אביי כאן כשמת לו מת קודם חצות כאן שמת לו מת לאחר חצות, מת לו מת קודם חצות לא איחזי לפסחא חיילא עליה אנינות, אחרי חצות איחזי לפסח ולא חיילא עליה אנינות, אלמא כל דקדים דחי, והכא אמרינן דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד אפילו דמעיקרא, אלא שמע מינה קולא היא בשל דבריהם לומר שלא העמידו דבריהם בעשה דיחיד במקום דרבים.
בפרק היה קורא בתורה (ברכות ט"ז א') ר"ג רחץ לילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ אמר להם איני כשאר כל אדם איסטניס אני מ"ט אנינות לילה דרבנן דכתיב ואחריתה כיום מר ורבנן הוא דגזרו ובאיסטניס לא גזרו ביה רבנן. כתוב בהלכות רבינו ז"ל חזינן למקצת רבואתא דקא כתבי בהא דר"ג דקסבר אנינות לילה דרבנן לא קיימא לן כותיה. ורבינו ז"ל הכריע הלכה כמותו מדתניא בפרק טבול יום (ק' ב') הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם וגו' אני היום אסור ובלילה מותר ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה, ר' שמעון אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, ואמרינן נמי התם עד מתי מתאוננין עליו כל אותו היום בלא לילו רבי אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו, אמרוה רבנן קמיה דרבא מדאמר רבי יום הקבורה תופס לילו מדרבנן מכלל דיום מיתה תופס לילו מדאורייתא, וסבר רבי אנינות לילה דאורייתא והתניא הן היום הקריבו את חטאתם וגו' אני היום אסור וכו' רבי אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, לעולם דרבנן הוא ורבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. וגרסינן נמי בפסחים (צ"א ב') אונן טובל ואוכל פסחו לערב קסבר אנינות לילה דרבנן וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. וכיון דאשכחן כל הני תנאי דסבירא להו דיום ראשון בלחוד דאורייתא אבל לילו דהוא ליל שני למיתה לא תפיס אלא מדרבנן, ור' יהודה לחודיה הוא דסבר יום מיתה תופס לילו דאורייתא, שמעינן מינה דלית הלכתא כותיה דקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים, הלכך יום ראשון דהוא יום מיתה הוא ניהו דאיתיה מדאורייתא אבל מליל שני ואילך מדרבנן נינהו, והאי סברא דר"ג הוא דקסבר אנינות לילה דרבנן והלכתא כותיה, ואי קשיא לך ההיא דאמרינן אבל אינו נוהג אבלותו ברגל דכתיב ושמחת בחגך אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, דשמעת מינה דאיכא חיובא דאורייתא באבלות בתר דנפיק ליה יומא קמא דהוא יום מיתה, ההיא לא קשיא מידי דהכי קאמר אבל אינו נוהג אבלותו ברגל לדברי הכל אפילו למ"ד יום ראשון תופס לילו מדאורייתא דאי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, ע"כ בהלכות.
ובודאי לענין אנינות יפה פסק דסוגיין אנינות לילה דרבנן, ואע"ג דר' נחמיה סבר נמי אנינות לילה דאורייתא, אפילו הכי דרבי ורבנן עדיפא. ומשום שמעתא דאתמר סתמא אי אבלות דמעיקרא היא לא מידחיא סוגין, דלרווחא דמילתא איתמר. וזה כסיוע לדברי הגאונים ז"ל, שהרי רחיצה של רבן גמליאל מדיני אבלות היא וטעמא משום דאינו תופס לילו לאנינות, הא ביום עצמו דאנינות דאורייתא רחיצה אסורה דאבלות נמי דאורייתא הוא. אלא שגדולי חכמי הצרפתים ז"ל מפרשים דודאי קים להו בגמרא דרבן גמליאל לא היה רוחץ ביום עצמו, שאילו היה מותר לרחוץ לא היה משהה רחיצתו עד הלילה מפני איסטניסות דעתו ומיד שהותר רחץ, לפיכך פירשו בגמרא דקסבר אנינות לילה דרבנן, וכיון שאין לו עיקר בתורה כלל אפי' באנינות לפיכך רחץ בלילה, ולא הקל בכך ביום ראשון עצמו מפני שיש לו עיקר בתורה שאנינות ומרירות שלו תורה, אלמא קא סבר אנינות לילה דרבנן שאילו היה תורה לא היה רוחץ בלילה עד למחר כשם שלא רחץ ביום ראשון עצמו.
ועכשיו אני חוזר לסייע לדברי הגאונים ז"ל. שנינו באבל (פ"ד) ספק שהוא אחיו ספק שאינו אחיו, ספק שהוא בנו ספק אינו בנו מתאבל ואונן ולא מטמא, ואיזהו אנינה מיום מיתה עד יום קבורה דברי ר' מאיר, וחכ"א אין לך איסור באנינות אלא יום אחד בלבד, הרי בכאן ספק אבלות להחמיר אלמא ספק תורה הוא. וזו שהקשינו למה הקלו בספק ולדות, נראה בעיני שלא מפני ספק של דבריהם הקלו בהם אלא מפני שכל ספק בן קיימא אין לבו של אדם דוה עליו ואין בו אנינות בלבו של אדם ולא מיקיים ביה ואחריתה כיום מר, הלכך אין מתאבלין עליו. ותניא בסיפרא יכול לבנו ולבתו הנפלים ת"ל לאמו ולאביו מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא יצאו בנו ובתו הנפלים שאינן בני קיימא, ומינה לגמרי מיעטינהו רחמנא מה אביו ואמו בני קיימא ודאי אף בנו ובתו בני קיימא ודאי, יצאו ספק נפלים, ואין הולכין בהם אפילו אחר הרוב אלא כל שלא הוחזק בן קיימא אינו מטמא לו, וכיון שאין כהן מטמא לו אין מתאבלין עליו, דנפלים לאו משום ספיקא קא ממעט להו רחמנא דהא נפל זה בנו הוא ודאי, אלא גזרת הכתוב הוא שלא יטמא לנפלים, ולמדו חכמים אבלות מטומאה, וכן לענין אנינות.
ואע"ג דתניא התם (תו"כ אמור) לה יטמא על הודאי הוא מיטמא ואינו מיטמא על הספק ואפ"ה מתאבל ואונן על הספק, לענין ספקות ליכא למיגמר אבלות ואנינות מטומאה, דהתם איכא איסורא דטומאת כהן ולא אתי עשה דספק ודחי לא תעשה ודאי, מה שאין כן בנפלים דודאי בנו ובתו הן והוציאן הכתוב מן הכלל. ואני סבור שזה שאמרו לה יטמא על הודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק אסמכתא בעלמא הוא דנקיט בה קרא, דלא מיצטריך קרא למעוטי ספיקא לטומאה שאין ספק מצוה מוציא מידי ודאי איסורא.
ומה שפסקו הלכה כדברי המיקל באבל, יש לומר מפני שלא מצאו מחלוקת שבאבל אלא בשל דבריהם, כגון במקצת שביעי ככולו, ובנטילת צפרנים, ובבא ממקום רחוק משלשה ואילך אם מונה עמהן, ובשמועה רחוקה. וכללו של דבר בדקדוקי סופרים שהחמירו על עיקר אבלות תורה, וההיא דאמרינן בפרק יש בכור לנחלה (בכורות מ"ט א') הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלפניו דמי טעמא דמלתא כדאמרן, ומה שאמרו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל אע"פ שספק הנפלים מטעם אחר נתמעט מאבלות, ודשמואל אינו ענין למת ביום שלשים דההוא פלוגתא לאו לענין אבלות מיתניא, אפילו הכי מייתי לה מדשמואל לומר דלא מחמרי רבנן באבלות ולא אזלי ביה לחומרא אלא אפילו דיחיד במקום רבים דחינן להקל, הלכך כיון דספק נפלים דאורייתא אין מתאבלין עליהם לא מחמרינן בהו מדרבנן, דלקולא אזלינן בכל ספיקי אבלות.
והאחרונים מחכמי הצרפתים ז"ל אמרו בתוספות דאפשר כשפסקו הלכה כדברי המיקל באבל לא מפני שהוא של דבריהם, אלא אפילו בשל תורה ואפילו בראשון פסקו כך, שאילו מטעם קולא של דבריהם יחיד במקום רבים הלכה כרבים כדמסקינן בפרק מי שהוציאוהו (מ"ו א') וכאן אפילו יחיד במקום רבים, אלא קולא הוא אע"פ שהוא בשל תורה, וכן הם מפרשים הלכה כדברי המיקל בעירוב אפילו הוא מן התורה למאי דס"ד התם. וזו ההשואה (נ"א ההוראה) מהם ז"ל אינה מכוונת אצלנו ואין לנו שם הלכה כדברי המיקל בעירוב אלא מפני שהוא של דבריהם, ולמה יהא הלכה כדברי המיקל באבל בשל תורה. ושמא מפני שאין דעתו של אדם אוננת מספק ולבו נמשך אחר השמחה. וגירסת ר"ח ורבינו האי ז"ל שם בבכורות הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלאחריו דמי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, וכן בהלכות גדולות, ואין אנו יורדין לסוף דעתם בזה, וזו צ"ע.
ולענין שאילתא דשאילנא קדמיכון למה לא חייבוהו באבלות בשמתו מוטל לפניו שהוא עיקר אנינות ועיקר מרירותו של אדם ועליו כתיב ואחריתה כיום מר, יש לומר דודאי נוהג הוא במקצת דברי אבלות, אסור ברחיצה ובסיכה קל וחומר מאכילת בשר ושתיית יין, ואכילה כל צרכו נמי אסרו עליו, ואין צריך לומר שאסור בשמחה ובתספורת, ולא תיקשי לך משנמסר לרבים דמותר לאכול בשר ולשתות יין כיון שאינו מוטל עליו לקברו, דמכל מקום בעידונין ושמחה אסור הוא ואסור בשאילת שלום, שאף אחרים אסורין כשהמת בעיר, במלאכה נמי אי מלאכת עצמו אפילו אחרים אסורין. וכבר אמרו שהוא אסור לישב אפילו על מטה כפויה אלא על גבי קרקע הוא צריך לישב, לא אמרו אלא שאינו חולץ מנעל וסנדל ואינו מעטף הראש ואינו חייב בכפיית מטותיו, באלו הקילו עליו מפני שהוא טרוד בעסקי המת ומוטל עליו לקברו ולילך עמו מעיר לעיר, ואם באת להחמיר עליו בחליצת סנדל ומנעל ועטיפת הראש אף עסקי המת נפסדין בכך, לפיכך לא החמירו עליו באלו. וכן במלאכה אינו בדין לאסור עליו מלאכת קבורתו של מת, והלא אפילו לאחר קבורה מגלה את ראשו לכבוד הרבים, כל שכן לכבוד המת והרבים המתעסקים עמו והנושאין במשאו.
וכן נראה עוד שעיקר אבלות מן התורה אינו אלא בעידונין כגון רחיצה וסיכה ותשמיש ושמחה ותפלין שהם פאר ותכבוסת ותספורת דשמחה הם, ואבלות כשמה שלא יתעסק בדברים של שמחה אלא בדברים של אבלות, וזהו אנינות שבלב שממנו למדו שלא יתעסק בדברים של שמחה, אבל מנעל וסנדל ועטיפה אינן מן התורה, שלא אמרה תורה לענות ולצער נפשו מנוהג של כל העולם, לפיכך הקילו באלו עד שיקבר, והוא הטעם בעצמו למה שאמרו באבל יצא לדרך נועל. ומה שאמרו (כתובות ד' א') בחתן בועל בעילת מצוה ופורש ולא אסרוהו משום שאנינותו בזה תורה, מפני שבעילת מצוה נמי עשה של תורה היא וכדתניא (ברכות ט"ז א') ובלכתך בדרך פרט לחתן ודחו זה מפני זה. וכן יש לומר דתפלין משום דמצוה רבה הם לא אסרום אלא יום ראשון שיש בו אבלות תורה, אבל משני ואילך לא רצו לבטל מצוה גדולה של תורה משום אבלות דדבריהם, ומכל מקום משעת אנינותו אסור בהם כדאמרן ברבי עקיבא כששמע שמת בנו מיד חלץ תפלין, ומפני שהוא טרוד בקבורת המת ואין לבו באבלותו לא מנו שבעה ושלשים אלא משעת סתימת הגולל, ועוד שהרי על כרחם התירוהו במקצת דיני האבלות עד שיקבר מפני צרכו של מת כמו שפירשנו ואינו בדין שימנה אלא משעה שנוהג בכולם.
ועוד אני סומך דברי הגאונים ז"ל, דמשמע בכל מקום דענין הנידוי כדין האבלות הוא, ובגמרא נראה שאבלותו של מנודה מן התורה הוא, מדאמרינן (מ"ק ט"ו ב') מנודה מהו שישלח קרבנותיו ואמר רב יוסף ת"ש כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר מנודין היו לשמים והיו משלחין קרבנותיהן, ואי מדרבנן אכתי לא תיקון אבלות דנידוי, וכל שכן דהתם לבטל כל ישראל מקרבנות ליכא לתקוני, אלא משמע דמדאורייתא נהיג אבלות בהכי וכל שכן באבל ממש דנהיג. עד כאן השיגה דעתנו לתרץ דברי הגאונים ז"ל וללמד עליהם זכות.
ועכשיו למדנו לפי המדה הזאת שאבלות יום ראשון כשהוא יום מיתה וקבורה אבלותו מן התורה, ולא לכל הנוהגים באבלות אלא לשבעה מתי מצוה המפורשין בתורה שכהן מטמא להם, והם אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו בתולה ואשתו, אבל שלשה מתים שהוסיפו עליהם לאבלות שהם אחיו מאמו ואחותו נשואה או ארוסה מאב או מאם וכן אנוסה ומפותה, אלו אין כהן מטמא להם ואינו אונן עליהם, ואבלותן נמי מדברי סופרים הוא, וכן כתב הרב ר' משה הספרדי ז"ל בדרך הזה אלא שהוא מונה אשתו מדברי סופרים ואינה אלא מן התורה, וכן שנאוה עמהם בברייתא כמו שכתבנו הגירסא למעלה וכן כתובה בהלכות ובנוסחי הגאונים ז"ל, תדע שהרי כהן מטמא לה ויוסף הכהן טמאוהו אחיו הכהנים בערב הפסח בעל כרחו. ומה שאמר הרב ז"ל מדברי סופרים היא ועשו אותה כמת מצוה, ההיא באשתו קטנה תניא בהדיא כדאיתא בפרק האשה רבה (פ"ט ב') וכמו שכתבנו בענין הכהונה, ומינה הא גדולה דאורייתא היא. וכן כתב באחותו נשואה שאבלותה מן התורה, וזה לא ידענו לו צד סמך ומקום טענה. והלכך אבלות שבעה מתים שהזכרנו נוהג ביו"ט שני ביום מיתה וקבורה ועל פי מה שהסכימו הגאונים, אבל אבלות שאר המתים הנזכרים שהוא מדבריהם אינו נוהג ביו"ט שני ואפילו ביום מיתה וקבורה וע"פ מה שאנו עתידין לסדר לפנינו.
כתב הראב"ד ז"ל דגזירת שלשים גיהוץ ותספורת דאורייתא משום דכתיב בבני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה, וגמרינן פרע פרע מנזיר, ואיתקש אבלות דבגדים לאבלות דתגלחת דכתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו, והוא מתרץ בזה מה שאמרו אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד דאלמא איכא אבלות דמעיקרא בעשה, ומוקים לה הרב ז"ל בגיהוץ ותספורת. והנה דעת הרב ז"ל כדעת הגאונים בגזירות דשבעה שהם מן התורה ומוסיף עליהם גזירת שלשים, ואני אומר הבו דלא לוסיף עלה דודאי אבלות שלשים דרבנן, תדע שהרי רגל מבטלתן בקברו שבעה ימים קודם לרגל, עשו אותו כאבלות שאר הימים שהרגל מבטלתן, מה שאין כן ביום ראשון שהוא מן התורה שאין רגל מבטלו, ואע"פ שמפסיק בקברו ברגל, התם דין הוא שלא יחול אבלות ברגל שכבר חלה עליו עשה של שמחת הרגל, ואע"פ כן רצו לעשות זכר לאבלות מפני שיש לו עיקר בתורה ונוהג לאחר הרגל, אלא שלשים אם תורה הן יפסיק הרגל וינהוג לאחר הרגל בשאר השלשים. ועוד כל דבריהם אסמכתא הן, ואדרבה לא משמע הא כולי עלמא מיחייבי אלא אבני אהרן אם תעשו תמותו, הא לכולי עלמא רשות, והא תלמודא דמהאי קרא דרשינן שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה בשעת עבודה אלמא האי קרא לחיובא לבני אהרן משתמע ובשעת עבודה בלחוד הוא, וכן מה שאמרו אבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה כאותה שאמרו אבל ששימש מטתו חייב מיתה והתם ודאי בכל שבעה קאמר, ומאי מיתה עונש חכמים כענין שאמרו כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.
